העיקרון העיקרי של הטיפול הוא למזער מנוחה מיותרת במיטה כדי לתקן את הסיבה הבסיסית.
אנטיביוטיקה משמשת לדלקת נרתיק, דלקת השופכה או דלקות חריפות בדרכי השתן. להפסיק או להחליף תרופות הגורמות לבריחת שתן ולתקן הפרעות מטבוליות. אמצעים כלליים כוללים הגבלת צריכת נוזלים (במיוחד בלילה), הטלת שתן קבועה ביום, הגבלת צריכת קסנטין (כגון מקסנטין-המכיל קפה או תה), שמירה על היגיינת הנקבים וטיפוח העור, והימנעות מפצעי לחץ וזיהומי עור מקומיים. בנוסף לטיפול התרופתי, חלק מהמטופלים מתאימים יותר לטיפול כירורגי בבריחת שתן, כמו כריתת ערמונית או ניתוח לתיקון בריחת שתן במאמץ, שיכול להגיע לתוצאות טובות. חלק מהמטופלים עשויים להפיק תועלת מטיפול התנהגותי, טיפול בביופידבק או פיזיותרפיה פשוטה.
1. בריחת שתן: הטיפולים הנפוצים ביותר הם תרופות אנטי-כולינרגיות כגון טולטרודין וסוליפנצין, השולטות בבריחת שתן על ידי עיכוב התכווצויות לא רצוניות של שרירי הדטרוזור. ניתן להשתמש בפרופרין גם כדי להגביר את האפקט האנטיכולינרגי. עם זאת, תרופות אלו עלולות לגרום לתגובות שליליות כגון יובש בפה, עצירות ובעיות במתן שתן. יש להשתמש בהם בזהירות בחולים עם עצירות, קשיי שתן או גלאוקומה, ויש להתווית נגד במקרים של חסימה בדרכי היציאה. Mirabelon (אגוניסט לקולטן -3) יכול להרפות את שריר הדטרוזור שלפוחית השתן, להגדיל את קיבולת השלפוחית, להאריך את מרווח השתן ולהפחית את דחיפות השתן.
2. תפקוד לקוי של מערכת היציאה: לבריחת שתן הנגרמת כתוצאה מתפקוד לקוי של הסוגר, לנורופדרין יש פחות גירוי של מערכת העצבים המרכזית והוא יעיל יותר מאשר אפדרין. יש להשתמש בזה בזהירות בחולים עם יתר לחץ דם ומחלת לב כלילית.
3. שלפוחית אטונית: Clobecylcholine היא התרופה היעילה ביותר לשלפוחית אטונית. לתרופה זו יש סגוליות גבוהה, פחות השפעה על מערכת העצבים המרכזית ומשך פעולה ארוך יותר מאשר אצטילכולין. זה יעיל יותר עבור שלפוחית השתן משובשת מאשר עבור שלפוחית אטון נוירוגני. יש לשלול חסימה מכנית לפני השימוש בתרופה זו. תגובות הלוואי של clobecylcholine מוגבלות בעיקר למערכת העיכול, אך היא אסורה בחולים עם אסתמה, ויש להשתמש בה בזהירות בחולים עם מחלת לב כלילית וברדיקרדיה.
4. חוסר תפקוד סינרגטי של הסוגרים: חוסר תפקוד סינרגטי של הסוגרים הנגרמת על ידי גורמים נוירוגניים, תפקודיים או גורמים- הנגרמות על ידי תרופות כגון clobetacholine מוביל להתנגדות מוגברת של דרכי היציאה. הטיפול היעיל ביותר למצב זה הוא הפחתת טונוס הסוגר עם אנטגוניסטים אלפא, בדרך כלל phenoxybenzamine. במינונים נמוכים, תגובות לוואי קלות; במינונים גבוהים עלולים להופיע תת לחץ דם אורתוסטטי וטכיקרדיה רפלקסית, אך מידת עליית קצב הלב הרפלקסית מוגבלת בקשישים. Prazosin היא גם תרופה יעילה עם סלקטיביות סוגר חזק יותר, מה שהופך אותה למתאימה יותר לחולים עם יתר לחץ דם ואי ספיקת לב.
